כמעט כל מי שניסה לעשות "דיאטה" בחייו מכיר את המשפט הבא:
"לא מכניסים אויבים הביתה!"
נכון, יש מאכלים שהם ללא ספק מזהמים את גופינו ואף נתפסים כרעל, פשוטו כמשמעו.
אך מה קורה כאשר המשפט הזה הופך לאמונה המנחה אותנו לגביי מזונות שאינם גרועים כל כך?
ברצוני לספר לכם סיפור על זוג הורים צעירים, שבמקרה הם גם חברים מאוד טובים שלי.
הזוג הנחמד הזה הם ללא ספק הורים מוצלחים מאוד.בנוסף, הם גם רוצים ומחויבים לכך שבנם יקבל תזונה יומית בריאה ככל האפשר. לפי דעתם, הם ישיגו זאת על ידי כך שימנעו ממנו ממתקים, חטיפים ועוד מיני מזונות מסוג זה בטענה שאלו הם מזונות "שלא ברא השטן" (כן.. כן.. ממש כך..).
השיטה עבדה מצוין… בבית…
אבל אז הילד הגיע בפעם הראשונה למסיבת כיתה ששם ישנם בדיוק המאכלים מהסוג הזה.
נחשו מה קרה אז?
הילד המתוק כל כך התלהב מכל השפע של הממתקים עד שהוא "חיסל" לבדו חצי שולחן.
אני קורא לזה "תסמונת הילד בן השש" וזה בדיוק מה שקורה לנו כשאנחנו מונעים מעצמינו דברים שונים. ולאו דווקא אוכל… הרי כבר אמרו חכמים: "מים גנובים ימתקו".
בואו נבין כיצד זה עובד:
עצמו את עינכם ונסו שלא לחשוב על קובית שוקולד בשום פנים ואופן…
ניסיתם? ומה קרה?
חלקיכם אולי הופתע לגלות כי הדבר היחיד שעליו חשבתם הייתה דווקא אותה קובית שוקולד.
אם כן, אל תתרגשו… אתם לא לבד…
מחקרים שנערכו בתחום חקר המוח מצאו כי ישנו איזור מוגדר במוח אשר אחראי על המיקוד שלנו או במילה אחרת – פוקוס. ברגע שאנו מתמקדים בדבר מסוים, אנחנו מאבדים את הפוקוס פוקוס על דברים אחרים. לכן, אם נשנן לעצמינו את המשפט "לא מכניסים אויבים הביתה", סביר להניח שרק נגדיל את הפוקוס על האויבים.
זכרו, המאכלים האלו נמצאים בכל מקום, לכן עלינו ללמוד כיצד לחיות איתם בשלום מבלי שיפריעו לתהליך הירידה במשקל ולמהלך היום שלנו.
הרמב"ם, שחי לפני מעל 800 שנה הבין גם הוא את הבעיה שקיימת ולכן טען כי: "אכילת מעט מן המאכלים הגרועים, יש בכך נזק מועט יותר מאשר אכילת הרבה מן המאכלים הטובים". הרמב"ם התכוון לכך שכל מאכל כמעט מותר לאכילה, אם הוא כמובן נאכל במידה.
אז הכניסו אויבים הביתה, התמודדו עמם בגבורה והכי חשוב – עשו איתם שלום!
שאלות? תגובות?
בואו נהיה בקשר!
בטלפון: 054-631-2020
במייל: serulevich@gmail.com
או דרך הפייסבוק
אריאל סרולביץ' 